מורה דרך | מדריך טיולים - אצבע הגליל  
עברית
English

אצבע הגליל

גליל עליון מזרחי
 
 
מסלול הסיור: ראש פינה, נחל ראש פינה והמעיינות, פריחת החלמוניות, נבי יושע-מצודת כ"ח, אגמון החולה.
אוכל: ראש פינה, אגמון החולה.
שירותים: ראש פינה, אגמון החולה
 
כללי
 אנחנו מתחילים כאן בכניסה לבית הקברות של ראש פינה. בין ה-15 לנובמבר ל-15 בדצמבר החלמוניות פורחות בנחל ראש פינה. אנו נעשה אותו רקטאלי.- מסלול טבעתי. אנחנו נלך בנחל, נעלה לחלמוניות ונחזור מלמעלה דרך הכפר הנטוש ג'עוני אח"כ נעבור דרך אתר השחזור בראש פינה, ראש פינה הישנה. ניסע לצומת מחניים ל-10 דקות הפסקת צהרים ונעלה אחר כך למעלה, לאזור גבול לבנון, לסיפור של מצודת כ"ח, נבי יושע, תל קדש, ואחר כך נרד לעגורים, להצפה של החולה.
 
 
ראש פינה
.
 
בעקבות גיא אוני –סיפרה של שלומית לפיד
סמוך לחניה ולבית הקברות ישנם שני עצים אדירי ממדים שידעו ימים טובים יותר אלו הם עצי אגוז המלך. הם סובלים מאד מכל מיני מזיקים. אחד המוטיבים המרכזיים שמופיעים בספר הזה כל הזמן, זה הערצה של אותה פאניה, גיבורת הספר, ל'גבעת האגוזים שלי'.
"יחיאל הסס רגע, התבונן בה ואחר יצא מהבית. ... נאה הבאתי לך. היא פתחה את כל החלונות והדלתות והחלה להוציא החוצה את כל חפצי הבית", זה כשהיא מגיעה פעם ראשונה מיפו כאן לגיא אוני. "הנוף הנשקף אליה מכל עבר העביר בה רטט של אושר. מידי פעם נחו עיניה על ארבעת עצי האגוז שבמעלה ההר. היא גמרה בליבה שתעלה לשם כשאך תתפנה לכך. ליבה יצא אל הנקיקים, אל גלי האבנים ואל מה שנראה כמערות קטנות. אל הבתה והחורש הדליל ועצי הזית המעוקמים. אני אוהבת את הנוף הזה, ... בפליאה, שעה שהניחה את הכסתות על הגדרות והכתב בהן בכל כוחה."גיא אוני, הוצאת כתר, עמ' 30.
                           
עמ' 48
"בשבת בבוקר, אחרי התפילה", ... בית הכנסת, הבניין הכי גבוה, לפי ההלכה, הגג של בית הכנסת צריך להיות הכי גבוה בכפר היהודי. הגג הכי גבוה שאנו רואים. אי אפשר לטעות. "יצאה עם הילדים אל גבעת האגוזים. מאז בואה הבטיחה הן לעצמה והן לילדים כי יבוא יום והם יטיילו אל חירבת אל יהוד", "בכיסה היה רימון ששרד על אחד העצים. היא החביאה אותו לטיול זה במיוחד. הם טיפסו לאורך אפיקו של עין אבו חליל, נמשכים בחבלי קסם אל הפסקה. כל צעדיהם גורסים באפר ההר היה הקול היחיד שנשמע לאוזנם."
 
גבעת האגוזים זה מוטיב שחוזר כל הזמן בספר
 
נחל ראש פינה
הדרך הרומית
אנחנו נלך בתוך הוואדי. הדרך עצמה, דרך רומית שמקשרת בין החוף, מקיסריה או מעכו, לבין גשר בנות יעקב ומעבר מזרחה. זהו נתיב עתיק. הבריטים השתמשו בו במלחמת, הדרך שאנחנו הולכים עליה, היא שביל שעשו הבריטים במלחמת העולם, תראו גם את הדרך למעלה, שהיא יותר טובה. אם אנחנו מטיילים בחודשים ינואר פברואר, הכול כאן ירוק, כאן בוואדי מלא רקפות, כלניות, סחלבים, מים זורמים, אך אין כבר חלמוניות.
 
מעיינות נחל ראש פינה
עין אל חליל (עין כדן במפות): פאניה גיבורת הספר מספרת שהיא נורא רוצה ללכת עם הילדים לחירבת כנס אל יהוד ולמעין עין אל חליל. כאן נמצא מעיין 'עין אל חליל'. בערבית "עין אל חליל"-המעיין הקדוש. השם הוא שם ערבי. יש בנחל ראש פינה שלושה מעיינות, אנחנו במעיין הראשון. במפת סימון השבילים, אנחנו הולכים על שביל שחור והמעיין הזה נקרא עין כדן.כדן, הינו פרח קטן שהפרחים שלו נראים כמו כד, במקרה שלנו השם נובע כנראה שמכאן היו מביאים מים עם כדים מביאים אותם לראש פינה. המעיין נמצא בתוך מבנה אבן יפה וכל המבנה הוא מתומן, כאשר יש לו כניסות משני הצדדים, שהן נעולות .
 
עין פינה: אנחנו על יד המעין השני. הוא גם סגור.
כאן יש כל מיני סיפורים. הסיפור העיקרי, אני מוציא אותו מתוך הספר אפשר לשבת גם על יד המעיין. עמ' 142 בספר "גיא אוני":
"לא, אינני שוכחת. לפתע החלה לצחוק. יחיאל"זה הבעל של פניה, "אנחנו מטורפים, הכול כאן מטורפים, לוליק", זה האח שלה שאיבד את שפיותו בפוגרומים, "לוליק הוא השפוי היחידי בכל ראש פינה. אנחנו מסקלים בטרוף את האדמה כדי להכינה לזריעה, והדבר היחידי החסר לנו הוא זרעים. -ובכן, גברת אש וגפרית, הוכיחי את כוחך, מצאי פתרון.- אני אמצא, תראה שאמצא. אולי נחייב את הבדואים לשלם לנו עבור השימוש במים. -הם היו כאן גם היום?- כן, ניסינו לסלק אותם מהשוקת, אך הם אינם פוחדים מאיתנו. וכי מדוע יפחדו מאישה הרה וארבעה ילדים? מה הם עשו לפני שבנינו את השוקת?- ירדו לירדן. בקושי נשארו היום מים לבקר ולצאן של ראש פינה. ברכתה של ראש פינה הפכה לקללתה, שפעת המים במקום היא שמשכה את ליבו של רבי משה דוד שוב" המייסד של ראש פינה"כשתר אחרי נחלה ליהודי אירופה".
 
כי התחילה כאן בעיה על השליטה במים ואז הוחלט לעשות כאן דיון. הם הביאו לכאן את כל הערבים כדי לעשות אתם דיון.
"למחרת הופיע השייח של טובא, רכוב על סוסתו האצילה, חגור וחרב לירכו ואתו מחנה פרשים ורגלים ששים אלי קרב. בזמן שתושבי ראש פינה דיברו על לב השייח וחבריו, הגיעו רעיו אל השוקת. ברד האבנים ניטח על שומרי המושבה והמלחמה החלה. פסח לב בוקששטר, מנחם גרבובסקי ושמואל כץ חסמו את דרכם של התוקפים ולחמו בהם בעוז, מקל כנגד מקל, אבן תחת אבן, בעוד שאר הגברים תוקפים אותם מן העורף. רוב הגברים היו צעירים, חסונים ואמיצים, שונים תכלית שינוי מהיהודים המוכרים לערביי הארץ, בכינויים "וואלד אל מאיית"הערבים התייחסו ליהודים שאפשר להרוג אותם מתי שרוצים. "אחת האבנים פגעה בראשו של השיח והוא צנח ארצה. כשראו הבדואים את אשר ארע לראש השבט, פנו עורף ונמלטו על נפשם. הידיעה על הניצחון בקרב עברה חיש מהר במושבות היהודים. תפילתם של שלושת הלוחמים, פסח, מנחם ושמואל, הושרה ברחבי הגליל כולו. אלא ששמחת הניצחון נעכרה מפחד גאולת הדם. שבועות ארוכים נאלצו בני המושבה לשמור על יישובם ביום ובלילה מפני נקמת בני אל-זנגרייה (טובא). פניו של יחיאל השחירו מעייפות. עם שחר יצא לשדה לסקל ולילה היה עומד על משמרתו ואקדחה של פניה חגור לו למתניו. בסוף הכריזה פניה כי לא תיתן לו עוד את אקדחה אם לא יתיר לה ליטול חלק בשמירה. ביום אשמור, אמרה, לא בלילה.- אישה אינה שומרת, ועוד אישה הרה.- אם נגזר עלי להיפגע, אפגע אפילו בלילה, התעקשה. בסוף, כשנכנע לרצונה, תושבי ראש פינה נרעשו, אך כיוון שממילא ראו בה מין בריה משונה, ראו גם בזה עוד אחד משגיונותיה."
 
אותו גרבובסקי שנזכר, עשה כאן מעשה גולית. הילדים ישבו בצל, על יד הסלע הגדול, ראו את הבדואים, ראו את הערבים באים פה מג'עוני, וכולם באים לעשות פה טכס, לראות איך מחלקים את המים, אבל היה ברור שהבדואים יעשו מה שהם רוצים, בעיקר שהשיח' בא עם סוסה אצילה וחבר’ה עם כידונים, הילדים פחדו שהם יישארו פה בלי מים. וכשהתחילו הדיונים, אותו יוסי גרבובסקי, שנכדתו רבקה גרבובסקי נפלה במשמר הירדן, בשבי, ובעלה כרמי נהרג על ידי הסורים כשהם פלשו לשם ב-48', המשך של שושלת של אנשים אמיצים מאד, פשוט לקח מקלע עם אבן וזרק לשיח' כמעשה דוד וגולית, והשיח' נפל מת, והם ברחו, ואז היה ברור בראש פינה, שהמצב התדרדר. אז הם פנו לפקידים של רוטשילד, ומי שעשה את כל הבתים האלה זה מה שנקרא מערכת הפקידות של רוטשילד. רוטשילד שם יד על כל המעיינות, חסם אותם, הוביל כאן מים בתעלה, ואז הוא חילק את זה, מתישהו לאנשי ג'עוני, מתישהו לאנשי ראש פינה וגם קצת לערבים בוואדי, אבל עשה כאן סדר.
 
סיפורי מכשפות במעיין
יש כאן סיפור על כל מיני רולות שהיו כאן, כל מיני מכשפות, בין היתר, בראש פינה היה בית חרושת למשי ושם העבידו ילדים מהבוקר עד הלילה. ואז, ההנהגה הרבנית שם למעלה, בצפת, אמרה: זה לא בסדר, הילדים צריכים לפחות להתפלל שחרית, או מנחה וצריכים גם לאכול, ואז שלחו לכאן את נפתול. כאן, ליד המעיין הזה, היו הרבה סיפורים, כי תמיד ריכזו כאן את הצאן, הצאן ישב ואז רצו לספר צ'יזבטים גם אנשי ג'עוני גרו פה, אבל הם שמעו פה כל מיני סיפורים על רולות ועל מכשפות, התחילו לעשות פה כל מיני סיפורים ואגדות, שנורא מסוכן. לילה אחד רואים פה שד הולך. ממש רואים פה שד שחור, עם עששית. כל ערביי ג'עוני שגרו כאן נמלטו ומאז הם לא הסכימו לגור כאן. אבל זה היה בסך הכול נפתול מצפת, שרצה לבוא בלילה, בלי שאנשי ראש פינה ידעו, הוא רצה לראות אם זה באמת נכון שילדים עובדים שם גם בלילה, פוקעים את הפקעות של טוואי המשי ועושים מזה משי, והוא ראה והוא נבעת, ואז הרבנות בצפת הכריזה שזה לא בסדר וישבו ובסוף גם גמרו את הסיפור, ונתנו לילדים מנחה 20 דקות.
 
סיפור מוסא סילס - גבינה צפתית
סיפור אחרון, שזה קשור למשה סילס, שהבן שלו, יחיאל, נשוי לפניה בסיפור. משה סילס עצמו היה מאנשי הקהילה היהודית בדמשק, איש מעשים. ב-1840, עלילות דמשק, קרו, טבח ביהודי דמשק. עלילות דם לא היו רק ברוסיה, לא רק סופות בנגב, היו גם בדמשק. אנשי הקהילה היהודית קוראים למונטיפיורי, וכמו ששר לנו יהורם גאון, "ואז הוא עלה על המרכבה ודיו לסוסים הוא אמר", ונסע לדמשק. ושם, על יד המקום של הקהילה היהודית, הוא פוגש את האדונים הנכבדים שאומרים לו: תשמע, אתה רואה את המוז'יק הזה, את הבריון הזה? אתה רואה איך שהוא מכה את הסורים? תיקח אותו מפה, כי אם הוא ירביץ לסורים, הסורים יביאו יותר אנשים, יחסלו אותנו. מספיק כבר מה שעשו לנו. ובאמת, אותו מוסא סילס, בריון שלא פחד מאף אחד, וחבט גם בסורים, הוגלה על ידי מונטיפיורי לצפת ההרוסה - 1837 רעידת אדמה, 4 שנים אחרי זה סילס מגיע הנה. הוא לא פוחד מכלום, משאיר את המשפחה שלו בצפת, יורד לכאן עם צאן שהוא קנה ורועה את הצאן שלו כאן. וכשהוא מספר מה הוא עשה, אז אנשי ג'עוני אומרים: תשמע, בוא תגור אצלנו, אנחנו צריכים איש ביטחון, יש לנו בעיה עם החבר’ה מטובא וזנגריה, כי הבדואים גנבו גם מהם וגם מהם. וכך, מוסא סילס, באמצע השבוע חלב את הצאן ועשה גבינות, ואז את תהליך הגבינה גמרו למעלה בצפת, ומאז בצפת אוכלים גבינה צפתית. 1842.
סיכום הסיפור - מוסא סילס מוגלה מדמשק לכאן, משאיר את המשפחה, קונה עדר עזים וכבשים ורועה את הצאן כאן, כי הר כנען אין בו צמחים, אבל עשב יש בו וזה נהדר לכבשים ולעזים. את החלב הוא מביא בסופי שבוע למחלבה שהוא עושה בצפת, ושם הוא מתחיל לעשות את הגבינה הצפתית).
 
 
עין אוני/ עין גיא אוני: אנחנו נמשיך עכשיו, נחלוף על פני עין אוני, או עין גיא אוני, ומשם נלך לפריחה של החלמונית. עוברים ליד חלק מתעלת המים שעשה רוטשילד, לא נשאר הרבה. אפשר לראות את הטרסות של עצי הזית.
 
המעיין הזה נקרא עין אוני, או עין גיא אוני, ואנו רואים את המים פה שיוצאים, יש כאן נביעה קטנה מתחתיו, מה שלא נכנס לצינור. אז זה המעיין האחרון, אנו רואים שגם הוא תפוס, כל מעיין יש לו צורה אחרת. גיא אוני זה העיברות של ג'עוני. בחורף זורמים כאן מים, רק אגן הניקוז הוא לא כזה גדול. אנו רואים עצי אורן ירוקים במרגלות המדרון? אנחנו נעלה שם. למקום שבו פורחות החלמוניות
במשך ארבע שנים אנשי ראש פינה השתמשו בקו של מקורות שהביא מים מחצור, ועכשיו המועצה המקומית ראש פינה רבה עם משרד הביטחון על השימוש במים יקרים. עכשיו חזרו לשתות אותם, סידרו את הקו, החליפו קטעים חלודים, סידרו גם, אחרי המלחמה האחרונה, כמה ברזים לכיבוי שריפות. אז זה המעיין הראשון, עין אוני, או עין גיא אוני.
 
פריחת החלמוניות
במפת סימון השבילים , השביל השחור ממשיך למעלה לצפת, להר כנען . אנחנו נמשיך בשביל הירוק. בין ה15 בנובמבר עד 15 בדצמבר החלמוניות פורחות במדרון הזה, (הצפוני) כאן לאורכו, עד ראש פינה. במקביל, באותה תקופה, נחל חצור על ידינו, אבל שם ההליכה מאד תלולה. נחל דישון גם כן, גם שם יש מסלול יפה מאד, אבל הוא לא רקטאלי. אנחנו פה בקצה המסלול הטבעתי, מכאן אנחנו נחזור לצד שני.
החלמונית שייכת למבשרי הסתיו, כמו הכרכום והסתוונית שיגדלו כאן עוד מעט, ומי שהקדים אותה כמובן זה החצב. החצב תמיד פורח בראש השנה., בעוד שהחלמונית מחכה. האינטרודוקציה שלה, או מה שנותן לה את הפולס לפרוח, זה יום חם ולילה קר.
להבדיל מהחצב שהוא פורח ממש קרוב לאדמה, החלמונית תפרח - אם זה פני האדמה, הבצל שלה יהיה כאן. בצל בתוך האדמה. אז איך היא תרגיש בקור? היא תרגיש. בגלל החום, היא תרגיש גם בקור. היא מרגישה בהבדלים בין חום וקור ואז היא מתחילה להוציא את הניצן, שפורח בגובה עד 10 ס"מ לחלמונית עלי כותרת יותר פנימיים, ובערב, כשהיא נסגרת, חופים עליהם שלושה עלי הכותרת החיצוניים. המאביקים נכנסים כאן לתוך הפרח, כי הם רוצים כאן למצוץ את הצוף.
 
מלון בית בגליל
כאן יש מלון בתוך היער, אלה היערות של הקרן הקיימת, זה מלון של משפחה, שניידמן מהרצליה, מלון שנקרא "הבית בגליל", הכניסה אליו בדרך עפר מעמוקה, וזולת בודדים אף אחד לא יכול להרשות לעצמו שם סוף שבוע בגלל המחיר הגבוה. זה באמת מלון יפהפה עם אוכל נהדר . ממש מול הכניסה לעמוקה, יש דרך קרן קיימת שהולכת דרומה, עם סיור יפה של הבית בגליל. כל חדר מעוצב שם אחרת, חופשה פינוקית .
ג'עוני 
נרד עם המדרון בין עצי זית, יש שרידי כפר שנקרא ג'עוני.
 
קבר חוני המעגל
נחזור לכאן, עם אותו דרך בית הקברות של חצור. רואים כולם את בית הקברות? רואים את השכונה החדשה של חצור, עם גגות רעפים ובקצה שלה, אחרי הזיתים, אנחנו רואים בית כחול, זאת אומרת, קבר מקברות הצדיקים, זה הקבר של האיש שאחראי על הגשמים, של חוני המעגל.
 
זרוקים במערה ושרידי כפרים מתקופה התלמוד והמשנה
 
היה פעם גנב, ניצול שואה מהונגריה, שקראו לו נחמן פרקש, היה אלוף ישראל באגרוף במשקל בינוני, נישא על כפיים. אבל הוא חי, כמו הרבה ניצולי שואה, במין שני עולמות, מה שקוראים כפל אישיות. וכך הוא מצא את עצמו ברחובות תל אביב, פעם גונב מבנק, וכשבא השומר אז הוא גם ירה בו. ואז הוא נעצר והתחילה שרשרת ארוכה מאד של בריחות מבתי כלא. בסופו של עניין הוא ברח לגליל ומפה הוא יצא לגניבות קטנות, כי הוא הבין שזה לא בסדר גם לגנוב וגם להרוג. ואז הוא הסתתר כאן במערה וירד למעיין לשתות מים, והתיידד עם כמה מהאנשים. עם הזמן הוא גם התחתן וגידל משפחה, הבן שלו, יעקב, חזר לפה אחר כך ועשה אותו דבר מה שאבא שלו עשה, אבל הוא מת לפני כמה שנים, ונחמן פרקש עדיין חי בגליל בין צפת לבין קדיתא, אבל הוא לאט לאט נעשה כבר כזה מסכן וחלשלוש, אבל הוא עדיין נושא בתואר "אלוף הבריחות".
אתרים בראש פינה
 
· בית הכנסת העתיק
· חזיון אור קולי
· ביתו של דר" מר
· הבית האמריקאי
· המלון הראשון – בית סבו של יגאל אלון
 
 
 
נסיעה למצודת כ"ח
אנו נסעים בכביש 90 צפונה לכיוון צומת כ"ח. עוברים ליד תל חצור. היה זה יהושע שכבש את התל. התל הזה שימש כנקודת שליטה לכל מי שעובר צפונה.
אנחנו חוצים את ערוץ הנחל של נחל חצור שזורם בחורף וגם נחל ראש פינה.
במאורעות 35-39 כאשר הפורעים הערבים מצאו דרך למחות נגד השלטון הפרו ציוני של הבריטים. המרד הזה גרם להקמתו של נמל תל אביב, כאשר הם סגרו את כל נמל יפו וחסמו את התנועה .מצודת כ"ח- נבי יושע נכנסת למודעות  בקרבות מלחמת העצמאות. מימין לכביש יש מבנה בתוך חורשת אורנים כתוב עליו קיאקי הגושרים זה בית השומר. השטח הזה נבנה על ידי אנשי כפר גלעדי לשומר השדות כאן ששמר עליהם נגד גניבות של ערבים ומכאן יצאו לוחמים על הניסיון של הכיבוש השני.מתוך שלושה ולכאן פינו את הפצועים. בסוף הקרב העבירו אותם לבתי חולים. אנו נפנה לכביש 89 או 899 שזה כביש הצפון, מתחיל כאן ונגמר בצומת משרפות או צומת בצת מתחת לראש הנקרה .
                            בדרך שנעלה למעלה נראה את מוצאו של נחל קדש .בחורף הוא זורם ויש שם שני מפלי מים יפים. בסתיו הוא מלא חצבים. חניון קדש  של הקרן הקיימת. מכאן עלו אנשי הפלמ"ח בניסיון הכיבוש השני שגזל הכי הרבה קורבנות ולא הצליח כמו הראשון לפניו. גם הניסיון הראשון לעלות על המצודה עלו מכאן עם אוטובוסים משוריינים נתקלו באש ונסוגו. הניסיון השני כבר עלו מכאן ברגל, כמעט כבשו את המצודה ונכשלו עם הרבה אבדות. רק בניסיון השלישי, ממש עם יציאת הבריטים מהארץ הצליחו כאן לכבוש את המצודה שהייתה כבר בידיים ערביות כמו מצודות אחרות באזור, הבריטים העבירו את זה לידי ערבים, דבר שהיה מקשה על קיום חיים בגליל עם עצמאותנו.
                              
 
מצודת כ"ח – נבי יושע
המלצת ספרים:
·       אחד הספרים שיצא בהוצאת הפלמ"ח, הוא "יפתח אחוזת הסופה", זהו ספר שאפשר להשיג אותו בספריות, שהוא מספר בעצם על פעולה של חטיבת יפתח. זאת אומרת, להבדיל מספר הפלמ"ח, שזה שני כרכים, ואפשר עוד להשיג אותם, הספר של יפתח מספר על הקרבות, לא מליל הגשרים, אלא מהקמת המדינה. בוא נאמר מ-29.11 והלאה, כולל הקרבות שלהם בנגב. מסופר מאד יפה, עם קצת ציורים, קצת תמונות.
·       ספר שני, שאי אפשר להשיג אותו, זה "הגודרים בצפון". מי שישיג אותו, יש לו מזל לא נורמלי. זה ספר שיצא על ידי סולל בונה אחרי שגמרו לעשות את גדר הצפון ולבנות פה את כל תחנות הכוח. ברכה חבאס, סופרת, עיתונאית, שלגמרי במקרה הייתה נשואה למנהל סולל בונה, כתבה ספר, הדפיסו אותו באלף עותקים, אבל כנראה שיותר, וחילקו אותו מתנה לאלף הגודרים שעשו את גדר הצפון.
·        ספר נוסף, שאני מאד ממליץ עליו, של תום שגב, הספר נקרא "ימי הכלניות", שהוא מספר על כל התקופה של הבריטים בארץ ישראל. נותן רקע מצוין על כל התקופה, מכניסת הבריטים לפה, אחרי שהם גירשו מפה את העות'מאנים, ואחרי זה, כשבאו הנה "הכלניות", החיילים, עד יציאתם מפה ב-15 במאי 1948. זה ספר שנותן רקע. (השלמה): לבריטים, במיוחד לחיילים, קראו להם "כלניות" בגלל שהיו להם כומתות אדומות, ויש כאלה שהוסיפו: כומתות אדומות ולב שחור, כמו הכלנית. אלתרמן כתב את השיר "כלניות" - אלתרמן בכלל היה שייך לקבוצת נאמני ארץ ישראל השלמה, לכן הוא גם כתב את השיר הידוע על איה - שזה ראשי התיבות.
·       ספר נוסף, זה יהודה דקל, שהיה אחד מהלוחמים במצודת ישע, הוא עבד שנים במועצה לשימור אתרים, הוציא ספר שנקרא "המשטרה העברית" מצודת נבי יושע, או מצודת כוח. ניתן להשיג אותו גם במקווה ישראל, במשרדי המועצה לשימור אתרים.
 
משטרות טייגרט
ממשלת ארץ ישראל הבריטית, בזכות המנדט שהם קיבלו מחבר הלאומים, שזהו הארגון שקדם לאו"ם, חייב אותם לעשות פה משטר ולהביא את היושבים בארץ לעצמאות. ממשלת ארץ ישראל של הבריטים התחילה להשקיע פה כספים , גם בפיתוח, אבל גם בהגנה. לא היתה להם מדיניות אחידה. מדי פעם הם שלחו לכאן ועדות בדיקה. וועדות הבדיקה האלה הוציאו ספר לבן כזה או אחר. בסופו של עניין, כאשר המרד געש, הם שלחו לכאן קצין בדימוס, שהתמחה בעבודה נגד טרוריסטים גם בדרום אפריקה, במאבק נגד הבורים, וגם במערב הודו, בין הבדלנים, שאחר כך הקימו את פקיסטן לבין ההודים. הוא עשה שם מערכות של גדרות, משטרות בטון, הוא השתמש בכלבים כדי לרדוף אחרי המחבלים ובעיקר כדי להוציא מהם ידיעות, והוא הגיע לכאן על מנת לשמש כיועץ טרור. קוראים לו סר צ'ארלס טיגארט. מאחר והרבה מהקורסים למורי דרך פעם היו מנוהלים על ידי אגד, האוטובוס הבולט ביותר של חברת אגד נקרא TIGER, אז בטעות קראו למצודות האלה "מצודות טייגר", אבל זה "טיגארט".
 
"Sir Charles Tigart, formally police chief of Calcutta, is going to Palestine to advise on measures to be taken against the terrorists. During his campaign against Indian Extremist, bombs were thrown at his car and he was wounded AND shot at several times"
 
ניסו לחסל אותו גם בהודו, אבל הוא בא לכאן ואחרי שהוא נמצא פה כמה חודשים, הוא מוציא מדיניות איך לעצור מכאן את הפורעים. כאשר לבריטים הייתה הרגשה שעל מעברות הירדן הם שולטים, מכיוון שהם היו גם בצד הירדני, הם לא האמינו שטרוריסטים יגיעו ממצרים, הייתה להם בעיה עם הכביש הצפוני, ולכן הם השתמשו באותם "גודרים" כדי שיעשו את הגדר. טיגארט, כשבא לכאן, היו כאן משטרות, הכביש הזה נסלל גם כן בגלל לחץ שלו, אבל המשטרות היו עשויות מעץ ובשש בערב היו נועלים אותם וזהו. ומשש בערב היו מתחילים להגיע מחבלים מלבנון. ואז הוא המליץ על מערכת ביצורים שמורכבת מתחנות משטרה, שביניהם מצדיות עגולות, כשבכל מצדית 8 אנשים, 4 בריטים, 2 יהודים, 2 ערבים, פועלת 24 שעות, המצדית נקראת על ידינו פילבוקס. לאורך כל הכביש עד מושב יערה, שהיא התחנה האחרונה, חמש מצודות , שכולן, אגב, משמשות את צה"ל עד היום, צה"ל או מג"ב. כמו כן גדר, שהיא לא רק דו שיפועית, אלא עם הרבה מאד תלתליות, וכביש של אספלט, שאוטו יכול לנסוע עליו. ואז עשו כאן סיורים ושמרו ומסתבר שהמכשול הזה הוא מצוין. הוא קרא לזה "בלוק האוס", בידיעה שאם עוברים את הגדר ובאים ולכן התחנות הם קצת מדרום לגדר, ואז צופים בהם, ועם כוח שרודף אחריהם עד הגדר ושמה "בלוק האוס", סוגרים אותם והורגים אותם. משתמשים בדוברמנים, זו הייתה השיטה שלו. הגדר הזאת עבדה מצוין.
 ממאי עד אוקטובר או ספטמבר 1938, 1,000 בחורים היו נוטרים, שמרו, 1,000 בחורים מתחו את הגדר ו-1,000 בחורים סללו את העמדות האלה של סולל בונה. כל הסיפורים האלה שסולל בונה קיבלו לכאן ברזלים עבים והם רימו בברזלים - זה נכון, הכול נכון, אבל מבצע אדיר. על הגודרים לא שמעו הרבה שנים. זה דבר שנעלם. אם תטיילו בצפון, אחד הנחלים היחידים שהולך מישראל צפונה, זה נחל גודרים ונחל צוערים, שהולכים לכיוון רומש, צפונה ומגיעים בסוף מצפון לראש הנקרה, לים התיכון.
 
בין הערבים, חוץ מאותו אל קסאם, באו עוד כמה פורעים, הידוע ביותר היה אותו קאוקג'י, הוא גם פעל בשומרון, בקרבות על משמר העמק, גם עם קום המדינה, צבא ההצלה הלבנוני, ומולו, הבריטים, צ'ארלס אורד וינגייט, הצמיחו כאן את ארגון הנוטרים - חבורה של בני נוער מהמושבים ומהקיבוצים, לבושים בכובע קולפק צ'רקסי, למדו עם אורד וינגייט את מלחמת הלילה, את השמירה על קווי הנפט.
 עם נפילתה של תל חי, הבינו כאן המוסדות האחראיים שאם לא יהיה כאן ארגון מסודר של שמירה, שיהיה חזק יותר מ"השומר" אבל ייקח את כל היישוב, לא נוכל להיאבק בבריטים, על הבסיס הזה, קמה "ההגנה", שהאנשים האלה אחר כך הצטרפו אליה. מאורעות היו תמיד, אבל הגרועות ביותר היו ב-1929 ואחר כך 1935 עד 39, שאז פרצה מלחמת העולם. אבל גם הגדר הזאת מאד הועילה.
כיבוש המשטרה
כאן אנחנו מגיעים ל-1939, מלחמת העולם פורצת, דיברנו קודם כל ניסיון של ווישי ועל הקמת הפלמ"ח. אחרי שראינו את מחנה פילון, אנחנו קופצים להצהרת האומות המאוחדות על הקמת המדינה, נובמבר 1947, פורצת מלחמת העצמאות, אבל לשיאה היא מגיעה עם היציאה של הבריטים מהארץ, בערך חודש, חודש וחצי לפני עזיבתם, כאשר הם מכריזים שהם יוצאים מפה, בשבת 15.5.48, כבר לפני זה הם מעבירים בסיסים - למזלנו העבירו בסיסים אוויריים דווקא להגנה, את עקרון, שזה תל נוף היום, את רמת דוד, ובעיקר את שדה התעופה הקטן בשרונה, שהיום זה הקריה, ששם בנו מטוסים גם, את שדה דב, אבל משטרות הם מעבירים, והם מעבירים את משטרת ראש פינה, שחולשת על כל התנועה צפונה, לערבים, אביב קלר, אחד מהנוטרים, קיבל את הדגל המשטרה מהסמל כי הסמל הכיר אותו ממשטרת היישובים והוא היה שיכור. אמר לו: אנחנו עוד נחזורבמשטרת נבי יושע ישבו ערבים. והיה ברור שכל מי שיושב כאן חולש על הכניסה צפונה היה ברור שחייבים לכבוש את המצודה הזאת, על מנת להבטיח חיים. אחרי שכבר הובטח שראש פינה שלנו, מכאן לכיוון חלסה, שהיא קריית שמונה ומטולה. ולא רק זה, אלא שהמצודה חולשת על המעבר לגליל המערבי. כאן כמעט לא היו יישובים, היה כאן בעיקר יישוב שקראו לו רמות נפתלי, אבל בהמשך היו כבר שלושת קיבוצי חומה ומגדל: חניתה, אילון ומצובה.
 
חטיבת יפתח התארגנה כאן לכיבוש שנמשך כמה ימים, בערך חודש לפני יציאתם של הבריטים, נעשתה פעולה ראשונה, חמישה אוטובוסים משוריינים עלו על הכביש הזה, הם נתקלו באש של הערבים, האוטובוס נשרף, מי שהצליח לקפוץ ברח, שאר ארבעת האוטובוסים ניסו להסתובב וברחו. שני חללים נפלו בהתקפה הזאת, ניסיון הכיבוש הנאיבי הראשון נכשל. אבל אנשי חטיבת יפתח החליטו שהם לא מרפים, הם ישבו כאן, בעיקר בדפנה, באיילת השחר ובכפר גלעדי, וארגנו צוותים, עשו תרגילים על מודל לכיבוש משטרות, הכינו כוח, הכינו רכב ויצאו לתפיסת המצודה.
כותבת ברכה חבאס:
"בעקבות הניסיון תגברו הערבים את המצודה ב-60 לוחמים, הוסיפו גדר תלתלית סביב המצודה ופוצצו את הכביש העולה למצודה. הניסיון השני לכיבוש המצודה תוכנן היטב וחיילי הפלמ"ח אף התאמנו בפשיטות על דגם של המצודה. הפשיטה תוכננה לליל ה-20 באפריל 1948, 14 יום אחרי הפעולה הראשונה. הפעם פעלה במקום פלוגה א' מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מולא כהן היה המפקד, התכנון היה שמחצית מהפלוגה, בפיקודו של דוד צ'רקסקי יגיע למצודה דרך נחל קדש מצד צפון, כיתת חבלנים תניח 100 ק"ג דינמיט על קיר המצודה, במקביל לפיצוץ יחל ירי על המצודה מצד דרום."
 
היה צורך להסיע את האנשים גם מכפר גלעדי, גם מדפנה וגם מאיילת השחר עם שלוש משאיות -ואני לא יודע מי מכם קרא את העיתון, את ידיעות האחרונות בשבת האחרונה, אבל שם יש את הכתבה של המ"פ של הנח"ל לגבי הפעולה של חטיפת החיילים, שהיה לו תרגיל חניבעל מסודר וסדור והונחת על ידי גל הירש, אבל זה לא פעל וזה לא פעל וזה לא פעל. -במקום שלוש משאיות להובלת הכוח, הגיעה משאית אחת בלבד. הכוח מרמות נפתלי לא הגיע, כי הם טעו ביום. ויותר גרוע, שאותו מטען, שהם היו צריכים להביא מפה, של 100 קילו ולהצמיד אותו לקיר הקיר. אנשי סולל בונה שבנו, אמרו: אל תפוצצו את המצודה למטה, תשימו את הדרגש מטר וחצי גובה ותפוצצו את הקיר, כי למטה זה בטון מזוין ולא תוכלו להיכנס למשטרה. אבל גם את הדרגש הזה שכחו למטה.
 
בסופו של עניין, הפעולה הזאת נכשלה כשלון חרוץ. הכוח עולה, מנעו את הכניסה של הערבים, כוחות של חסימה, החבר’ה האלה שהיו צריכים לירות, נתקלו בערבים של נבי יושע, של הכפר נבי יושע, ונכנסו אתם לקרב ובכלל לא סייעו, ואותו כוח מרמות נפתלי בכלל טעה ביום ולא הגיעו והפעולה הזאת גזלה 24 חללים. וכאן הסיפור על דודו, המפקד שבליל הגשרים גם פוצץ את הגשר על ידי הליטני. הסיפור הוא שהוא ראה שאי אפשר לפוצץ, הם השתמשו פה בבונגלור כדי לפוצץ את הקירות, ואז הוא הסכים לקחת על עצמו את המטען ופוצץ, ובסופו של עניין לא הצליחו להיכנס למשטרה והקרב הזה נכשל. במקום יש חלקת קברות לאותם אלה שנקברו כאן. רובם לא נקברו כאן.
 
הניסיון השלישי, ממש לפני קום המדינה, צלח, עלו לכאן ברכב, כבשו את המשטרה, הסתייעו במטוס שבא משדה התעופה מחניים, של טייסת הגליל, הוא זרק כאן כמה פצצות, הערבים ברחו והם תפסו כאן את המשטרה, וכאן נפלו עוד שניים מאיזה פגז, הם הסתובבו פה פשוט אחרי הקרב, ועוד שניים נפלו. סך הכול 28 אנשים נהרגו כאן בכיבוש המשטרה, שהיא בעצם פתחה את הצוהר להיכנס לגליל העליון ולגליל המערבי.
 
קטע קטן, מתוך ספר "הגודרים בצפון" בחור מכפר אז"ר כותב כאן על הגליל, על הצמחיה, על היופי שיש כאן בגליל, אחרי שהוא רואה את הנופים, הוא מסיים:
 
"על אם הדרך בין קדש נפתלי לבין חניתה, על פני צלע הר מסולע וקרה, הוצבה מצבה ועליה חקוק: כאן נרצח אליהו אבטיחי, הוא אחד מהמאבטחים של הגדר. מזרחית דרומה, דרך הרים ועמקים, נראים שרידי המולדת של גיבור הגליל, יוחנן מגוש חלב, מי יגלה עפר מעיניך. באנו הנה לביקור קצר, אבל עוד נשוב. הנבנה את הגליל הנפלא הזה, העזוב והשומם כיום. ההרים האלה נחרתו בזכרוננו ובליבנו עמוק עמוק. עוד ישוב הגליל ויפרח."
 
וכותב את המאמר הזה מ. צ'רקסקי מכפר אז"ר. לא עברו כמה שנים והבן שלו, דודו, נהרג בקרב על משטרת נבי יושע.
 
השיר שכתב חיים חפר על דודו,
 
המשורר חיים חפר הכיר אותו, (את דודו). בליל הגשרים, ב-16.6.46 פוצצו שני גשרים, אחד מעל נחל עיון ואחד מעל הליטני, ועל הפעולה הזאת דודו היה אחראי, כמו שהוא גם עזר להוריד עולים מהאוניות וכדומה, והשיר הזה בעצם מלווה אותנו תמיד כשאני בא לכאן, כשיש זמן ושרים. (שרים את דודו):
 

 
דודו
מילים: חיים חפר
לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ
 
הערב יורד עלי אופק בוער,
רוחות בצמרת הרטיטו,
ואנו סביב למדורה נספר
על איש הפלמ"ח ושמו דודו:

איתנו הלך במסע המפרך,
איתנו סייר הוא בגבול,
בקומזיץ היה מזמר ועוד איך,
איתנו סחב מן הלול...

הגישו פינג'אן והגידו:
היש עוד פלמח'ניק כמו דודו?

היתה לו בלורית מקורזלת שיער
היתה לו בת צחוק בעיניים,
ועת הקיפוהו בנות עד צוואר -
צחק הוא עד לב השמיים.


אך ליל הורדה מן הלב לא יחלוף -
עת עוגן בחושך חרק,
הוא ילד נשא מן הים אל החוף,
ליטף את לחיו ושתק.

חשבו אז החבר'ה: אבוד הוא,
לאן התגלגלת יא דודו?

והנה הזקס בא בערב אחד,
זרח אז ירח של קיץ,
ודודו חיבק את הסטן שביד,
וחרש יצאנו בליל...

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב.
הברוש צמרתו אט הרכין.
רק מי ששכל את הטוב ברעיו
אותנו יוכל להבין...

רעי, נא אמרו והגידו:
העוד מחייך הוא שם, דודו?...

 
 
 
אגמון החולה
הצפת האגם מחדש
היוזמה להקמה התחילה בערך ב-94, זו הייתה שנת שיא בתיירות, אבל גם כישלונות חקלאיים כאן בשטח של האגם. כאשר ייבשו את האגם, מ-53 עד 57, חשבו שאדמת הכבול היא אדמה נהדרת לחקלאות, הייתה התפעמות ציונית בקרב אנשי הקרן הקיימת. בסופו של עניין, אחרי הרבה שנים, הסתבר שחלק מהאדמות הן טובות, אבל בעיקר בחלק של האגם, האדמה לא טובה, האדמה קלה, שבה קשה לעבד, כאשר חמישים פעם בשנה אותן רוחות שנקראות "חמסין" - חמישים - שבאות מהמזרח מעיפות את האדמה הקלה של הכבול הנה, אל ההרים , כל שנה העמק שיובש ונוקז ירד בערך ב10 ס"מ. בעיה נוספת, שאדמת הכבול, שכולה עשויה מאדמה של רקבובית משך מיליוני שנים, הרקבובית הזאת בוערת בקלות, כמו קש, ואז כאשר מישהו זרק סיגריה, התחילו דליקות שלא הסתיימו עד אשר הציפו את העמק במי הירדן. אז מה עשו? הציפו מחדש. בעיה נוספת הייתה, כמובן, כמות עצומה של נברנים, . בעיה אחרונה, זיהום הכינרת.
 יוזמה משותפת של מושבי הגליל, קיבוצי הגליל, חברת "כלל", מנהלת הכינרת, הקרן הקיימת, הביאה לכך שבמקום - IF YOU CAN'T BIT THEM, JOIN THEM - א


עמוד ראשי  |  אודות  |   מפת אתר  |  הצהרת פרטיות  |  יצירת קשר
Drop Studio - דרופ סטודיו
© Drop Studio 2009
עיצוב אתרים, בניית אתרים - דרופ סטודיו.

תפריט מנהל



התנתק מהניהול

משרד התיירות רשות הטבע והגנים דידו סנטר טיולים בצפון
מורה דרך מדריך טיולים בגדי הריון שרת וירטואלי מלכה בגדי הריון